<h1>ספר התרומות שער ד' חלק ב'</h1>
<h2>דף קיח.</h2>
והיכא דאית ליה ללוה ארעא ומטלטלי אי קא בעי מלוה גובה מיניה מטלטלי, שהן קרובים לקבל מהם מעות, דאי לא מזדבן הכא מיזדבן התם, וכדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. וכן פסק הרב אלפסי בתשובה [סימן ר"ו], שיש מן הדין להגבותו מטלטלין ולא קרקע, כי המטלטלין הן כמו ממון ובמקום זוזי [קיימי דאינון] מקרין כסף ממש והקרקעות נקרין שוה כסף. ואיכא מלוה אחריתי כגון חוב דפועל דלא מצי למיתן ליה מטלטלין אלא אמרינן למשכיר זיל את טרח וזבון ואיתי ליה, וכדמוכח במשנת השוכר את הפועל כדאיתה בפרק הבית והעליה [קי"ח ע"א]. ואי אית ליה ארעא וזוזי או מטלטלין וזוזי, בזה יש מן המורים שהורו שהרשות ביד המלוה לומר בקרקע או במטלטלין אני חפץ ומהם אגבה חובי על כרחו של לוה. וזה טעות בידם שאין דינו כי אם על המעות, כדאיתא בהכותב [פ"ו ע"א] לבעל חוב בזוזיה כדיניה. או על המטלטלין אם אין שם מעות, כדאיתה בפרק כל שעה [ל"א ע"א] דאמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה דכיון דאי הוו ליה זוזי מצי לסלוקיה בזוזי. ודע כשמגבין למלוה מן המטלטלין אין מדקדקין בהן בין בינונית ועדית וזבורית, אלא הלוה מגבהו מאי זה שירצה ואפילו מפחות שבהם כדאמר עולא דבר תורה בע"ח בזבורית [שנאמר בחוץ תעמוד] מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים וכו'. ועוד כל מטלטלין מיטב הוא ואפילו סובין, דאי לא מזדבן הכא מזדבן התם. מיהו אי כתב ליה שיגבה מעדית שבמטלטלין מהני. ומסתברא לוה דאית ליה מטלטלי וחובות בשטר או חובות וקרקעות, אם רוצה מלוה ליטול ממנו קרקעות ולא חובות או מטלטלין ולא חובות, הרשות בידו, דאע"ג דכסף מקריין, כדאיתא בבא קמא [י"ד ע"ב] דמקשינן אי הכי עבדים ושטרות נמי, ומשני אמר רב אשי שוה כסף ולא כסף עצמו, ועבדים ושטרות כסף נינהו, אפילו הכי יש לנו לומר כיון שיכול למחלו, וכדשמואל [ב"ב קמ"ז ע"ב], לא שקיל להו מלוה. ועוד כיון שאין גופן ממון אין נפרעין מהן, שיש ללכת לטובתו של מלוה לאגבויי מאי דחריף טפי למזבן. ראיה לדבר כשיש ללוה מטלטלין ומעות שאע"פ ששניהם נקראין כסף, במעות נקדים פרעונו, והא נמי דכותה היא. ועוד שהוא דבר שמצוי בו קלקול, וכדגרסינן בירושלמי אף מלוה בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה ליפרע מהן. ואיכא דקא מייתו ראיה מההיא דגרסינן בפרק שני דייני גזירות [ק"י ע"א] דשנים שהוציאו שטר זה על זה דפסקינן דהיכא דאית לחד עידית ובינונית ולאידך זיבורית, זה גובה וזה גובה וכולה מילתא כדאיתא התם. ואם איתא דשטרי חוב וקרקעות יכול להגבותו שטרות, לימא חד לחבריה בא וקח שטר שיש לי עליך, כי בשטר חוב רצוני לפרעך, וכן לא יוכל האחר להזקיקו שיתן לו בפרעון שטרות, וכדמוכח התם. ולהאי ראיה איכא למיפרך דלעולם מצי לאגבויי שטר בשומתו ולהפחית דמים הכתובים בו בכדי שימצא מי שיקנה אותם ואז הם כמטלטלין, אך בכאן שרוצה להגבותו בכדי מה שכתוב בו, אשתכח דההוא יתרון שאין אדם מוצא מהן לא מקרו לגביה מטלטלין, מאי אמרת, לדידיה שוו כנגד כל מה שכתוב בו שהרי הוא מחוייב לפרעו כולו, הלכך לגביה אין לחשבו כי אם זבורית שיש לו, והוא יהיה לו להגבותו בינונית שיש לו ולפיכך מדחהו מלקבל שטרו, אבל בעלמא לא, אך חשש מחילה איתא חשש, דמצי אמר לא בעינא מידי דמצטריך דינא ודיינא.
